מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

והרי הפרק השלישי של עלילות מכון שווינעדרעק. בעיקר בשביל עצמי- כדי לשים דברים בפרופורציה לפני עוד יום ארוך ומתיש במשרד. זה אפילו עובד. כמעט.

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

שוב אותה דיסאוריינטציה טורדנית, יובש בגרון ודכדוך תת-הכרתי של מוח מיוגע. כל הסממנים של האנגובר בלי טיפת אלכוהול בליל אמש. סתם עייפות כרונית ויאוש קיומי. מבט ישנוני בצג הפלאפון הצף מול עיני מראה שמסיבה לא ברורה התעוררתי מעצמי שעה לפני לורדי. בין ערפילי מוחי צפה לאיטה מחשבה שזיק של תקווה בצידה. אם אצא מוקדם, אספיק אולי לשבת לכוס קפה בתחנה המרכזית לפי הצלילה לגיהנום. כוס קפה שתהיה ככל הנראה גולת הכותרת של השבוע שלי.

אבל אחרי שאני גוררת את עצמי במורד המדרגות, ממלמלת 'בוקר טוב' קודר ומחממת דייסה, תחושת הזמן שוב נעלמת ואני נשאבת לתוך מציאות אלטרנטיבית של לימבו ניצחי. הדבר הבא שאני מודעת אליו הוא קערת הדייסה הריקה והקרה והשעון המורה 10:30. אצטרך להסתפק בעוד כוס קפה מהיר הכנה בבית. אבל אולי לפחות אגיע בזמן. הנבלה אמור להיות בישיבה עד 15:00 וחבל יהיה לאחר ביום כזה ולפספס שלוש שעות שלמות של אושר יחסי, או לפחות יאוש יותר נוח.

אני מתגנבת למשרד באיחור מינורי של 10 דקות. מגניבה מבט חטוף לעבר כלבת הבראטס וחווה רגע של הזדהות עם גברים שמעדיפים להסתכל במחשוף ולא בעיניים- במקרים מסוימים המבט שתקבל בחזרה משם יהיה אינטליגנטי הרבה יותר. במקרה שלה, זה לפחות משתלם- הנוף מהמרפסת די מרשים. לו הייתי גבר, לפחות יכולתי להינות מהאספקט הזה של העבודה. הבעיה האמיתית בכל הסיפור היא שהיא רק נראית כמו בימבו סתומה. למען האמת, בראש הקטן שלה יש בדיוק מספיק תאי מוח לתחזק את הביצ'יות שלה. היא מסוג הנשים שיודעות לא רק איך לנענע, אלא גם מתי ובשביל מי. לזרום זה לא מספיק. צריך להיות גם כיוון לזרימה.

"שלום ג'ני,” אומר הפרצוף שמעל המחשוף. אני מעבירה את המבט לערימת הניירות על השולחן. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זו תביעה על הטרדה מינית. “אני רוצה שהיום תסיימי עם כל התיוק שנשאר. חשוב לי שתעשי את זה לבד כדי שתלמדי. אם יש לך שאלות, אני פה. אני באמת רוצה לעזור לך כדי שכל העסק יעבוד.”

כתר הקוצים הולם אותה בערך באותה מידה שבה בייבידול תחרה היה הולם את חנה לאסלו. נפש האמן המיוסרת שלי מסרבת להשאיר דימוי נאה זה ללא ייצוג גרפי הולם. אני מנערת אותו ופונה אל ערימת הניירות שעל השולחן שלי. מיילים למחיקה. עבודה פשוטה ומונוטונית, ויחסית לשאר מטלות הלשכה לא בלתי נעימה. למרבה הצער, ההנאה שבניקוי המיילבוקס מפסולת מיותרת תיאלץ להידחות לטובת משחק מחבואים מייאש עם מאות הקלסרים השורצים בכל רחבי הלשכה.

אני מזיזה את ערימת הדפים ומגלה ששטח השולחן הצטמק. הסיבה מתגלה במהרה. שני קלסרים עצומים משתרעים בעצלתיים בין ערימת הדפים לתיבות הפלסטיק שאמורות לאחסן את הניירת שמציפה כל פינה פנויה במשרד.

"מה זה?”

"הקלסר של התוכנית לשילוב נוער בדואי במערכת החינוך שלא מצאת אתמול- רציתי שתראי שהוא קיים ותזכרי איפה הוא נמצא. המקום שלו הוא בחדר של דיק, מדף E45, בדיוק כמו שכתוב בקובץ תיוק...”

"אבל אתמול עברתי על כל המדף, הוא לא היה שם...”

"נכון. כי הוא היה על השולחן של דיק. לפעמים הקלסרים האחרונים שהוא משתמש בהם נמצאים אצלו על השולחן או על הארונית ליד. זה חשוב מאד שתגדילי ראש ותבדקי גם במקומות האלה. זוכרת שדיברנו על זה?”

העניין הכואב הוא שבדקתי. באמת ובתמים ניגשתי לערימת הזבל בחלקו האחורי של החדר שמתחתיה נמצא מקומו המשוער של שולחן המנכ"ל האגדי. אפילו ראיתי פינת רהיט מבצבצת מבין הניירות ומושבות העובש שכבר הספיקו להקים פדרציה ומתכננות להכריז על עצמאות בחודשים הקרובים. אבל אולי היה זה רק חיזיון שווא, תעתועי דימיון שאינם אלה תולדה של שמועות ואמונות תפלות. על כל פנים, התקרבתי לשם ואפילו הזזתי כמה ערימות דפים תוך חירוף נפש הירואי, כשאני משתדלת בכל מעודי שלא להביט בגופתה המרקיבה של המזכירה הקודמת. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, חשפתי את עצמי השד יודע לאילו זיהומים שכביכול כבר כלו מן העולם. הכל לשווא. חשפתי מטרופוליס משגשג של חיידקי כולירע ואפילו שניים-שלושה מאחזים של שחפת, אבל לא את הקלסר הארור.

"אוקי, ומה עם הקלסר השני?”

"דיק אמר שהוא רוצה שזה יהיה אצלנו בינתיים. זה משהו שהוא יעבוד עליו בהמשך היום. צריך להזכיר לו.”

"אבל יש לו פגישות עד סוף היום...”

"צריך לנדנד לו בין לבין. והוא גם יחזור מוקדם מהישיבה במשרד האוצר. עוד שעה הוא יגיע. הוא לא רצה להישאר עד הסוף.”

יש לי חשק עז לייבב בקול רם. ולדחוף את שני הקלסרים יחד לאחד הפתחים שמשמשים את הגמדה המצועצעת לקידום האינטרסים שלה. רצוי תוך כדי שפשוף פרצופה הבובתי להחליא בין שלל המושבות על השולחן של דיק. במקום זה אני ממלמלת משהו על ההבדלים המינוריים בין השולחן שלי לבין מזבלה ומניחה את הקלסר האמור (משהו על יוזמה חדשה להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-ישבני-כולו-התרגשות) על כיסא פנוי.

ברגע שאני נוגעת במסמך הראשון בערימת הניירת, הטלפון של המשרד צווח. סיגלית בדיוק הספיקה לדדות שנייה קודם לכן לעבר השירותים, כך שהכבוד לענות נופל בחלקי.

"אז מה יש לי עכשיו ביומן?” צווחת השפופרת לתוך האוזן שלי.

"שנייה, אני אבדוק.”

"לא, אבל אין לך את זה מול העיניים? רגע, מי זה?”

"ג'ני. אני כבר בודקת ביומן שלך, דיק.”

"איפה סיגלית? היא לא שם?”

"סיגלית בשירותים.”

"אז למה היומן שלי לא פתוח אצלך? את צריך תמיד להיות מעודכנת בסדר יום שלי. זה מהדברים שאת חייב להתעדכן ברגע שאת מגיעה. את מבין אותי?”

כשהשפופרת נעוצה בין האוזן לכתף, אני מפלסת לעצמי מעבר בין הדפים, לעבר העכבר. הלז קם לתחיה ומתחמק מבין אצבעותי בעוד אני מנהלת מאבק איתנים בחזית השפופרת. בחזית השלישית, בה מתנהלת מלחמת החפירות המתישה מול האויב המרכזי, אני מהמהמת בהסכמה מאחורי חומת שקי החול, הרועדת תחת מטח טילי ההוביצר.

"לא אז תגיד לי מה שאמרתי עכשיו שאני אראה שאת מבין.”

בעיני רוחי אני רואה אותו נעצר פתאום. היד המצמידה את מכשיר הבלקברי לאוזן המקומטת רועדת. הפנים החיוורים מאדימים ומתכווצים בעווית של כאב. הבלקברי נשאר קפוץ עוד שניות מספר בין האצבעות הלבנות, וצונח אל המדרכה בקול נפץ. הידיים לופתות בכוח את בית החזה. האצבעות המעוקלות ננעצות באריג האפור של הסוודר. הפה נפתח ונסגר בתזזיתיות, כמו פיו של דג שנפלט אל החול והפנים המקיפים אותו נצבעים בגוון לבן אפרפר, כצבע בטנו של אותו דג. מתוך הגרון הזקן בוקעים קולות חרחור ושיעול. טיפות של קצף אדמדם מבצבצות מבין השפתיים הרוטטות. הקצף מצטבר בזוויות הפה וניגר על הסנטר הרפוי. עיני הלטאה הבולטות שלו מתרחבות ומתנפחות בין קמטי העפעפיים האדומים. נראה שעוד רגע הן ייצאו מחוריהן ויתנפצו על עדשות המשקפיים בפרץ של נוזל מוגלתי סמיך.

הוא מתכופף, רועד כולו. כעת הדם כבר ניגר בחופשיות מפיו הפעור. המשקפיים העבים נופלים אל הקרקע ומתרסקים בקול. הפנים המעוותים משתקפים בזגוגיות המנותצות, המעוטרות כעת אף הן בנתזי דם.

עם כל חרחור הוא גוחן קרוב יותר אל המדרכה. כל ניסיון לנשום מקרב את התולע הזקן למקומו הטבעי. הלחיים השקועות מתחילות להעלות גוון סגלגל ומתכסות ברשת כחלחלה של כלי דם זעירים. הצוואר מתנפח לכדי טופוגרפיה מרתקת של עורקים בולטים ועמקים קמוטים. השיעול הבא מפר סופית את שיווי המשקל של הדמות השפופה והזקן האומלל קורס בין שברי הזכוכית. הללו ננעצים בין קמטי פניו, המוטלים כעת בשלולית קטנה של דם. השלולית מתפשטת אט אט, שולחת גרורות מזדחלות אל בין אבני המדרכה...

"הלו?!... את שומע אותי? הלו?...”

צווחת החזיר הצורמות קורעות את אריג הפנטזיות העדין לגזרים ומטיחות אותי בכוח אל רצפת האבן של המציאות.

"כן, עכשיו אני שומעת. פשוט קודם לא שמעתי אותך משום מה.”

"יש איזשהו בעיה עם הטלפון? הלו?! את שומע?!!!”

"כן, כן, אני שומעת. לא, אין שום בעיה, פשוט קודם לא שמעתי כל כך טוב. עכשיו אני שומעת טוב. הכל בסדר, דיק.”

"למה קודם לא שמעת? אז צריך לדבר עם מוטי שיבדוק את זה. את שומעת? תתקשרי למוטי ותגידי לו שיש בעיות עם הטלפון ושצריך לבדוק את זה.”

"אבל אין בעיות עם הטלפון...”

"לא, אם לא שמעת קודם סימן שמשהו לא בסדר. צריך לבדוק את הדברים האלה. כי זה הדברים הקטנים שחשוב שיעבדו פיקס כדי שהלשכה תעבוד בצורה הכי יעיל שאפשר.” והשיחה הזאת היא ללא צל של ספק התגלמות היעילות. שמוק.

"אוקי, אני אדבר עם מוטי ואגיד לו שיטפל בזה.”

"אז מה יש לי עכשיו ביומן? סיגלית שם?”

"סיגלית בשירותים, כבר אמרתי לך.”

"אני כאן. הכל בסדר? מי זה בטלפון, דיק?” מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את הציוצים שלה מאחורי גבי. אני מסתובבת באנחת רווחה.

"כן, הוא רוצה לדעת מה יש לו עכשיו...”

"מי זה שם? עם מי את מדבר עכשיו?”

"סיגלית...”

"אה, אז היא שם? אז אמרת שהיא לא שם. אז לא. אז תן לי אותה.”

אף פקודה של מנכ"ל מטורף מעולם לא בוצעה בכזו תחושת סיפוק.

נראה שהתיוק יאלץ להמתין לזמנים שקטים יותר, מתישהו בימים המנומנמים שאחרי האפטר-פארטי של אחרית הימים. אני מדפיסה לעצמי עותק של סדר היום של הוד שמוקיותו בזמן שדעתה של הסוהרת הראשית נתונה כולה לאונס המנטלי מצידו השני של הקו.

השעה 12:40. הפגישה הבאה של הטינופת-מתחתית-פח-האשפה היא רק ב-15:00. ככל הנראה היצור יכבדנו בנוכחותו המצחינה כבר בעשר הדקות הקרובות. מאותו הרגע ועד לתחילת הפגישה אין מנוס משהייה במחיצתו. הידד לפרויקט להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-אחורי-מטים-אוזן-בעניין. אני פותחת את תיבת הדואר הנכנס ומתחילה להדפיס בתזזיתיות את כל המיילים שטרם נקראו. הרי לכם יעילות משרדית לתפארת מדינת קונגו.

ברקע סיגלית ממשיכה להסביר לשפופרת הטלפון את סדר היום של הלשכה, למרות הצווחות הבלתי פוסקות מצדו השני של הקו, שנשמעות בבירור ברחבי החדר. כעבור דקה היא מנתקת, אבל הצווחות לא פוסקות.

"טוב. שלום. אז מה יש לי עכשיו?” הפעם הקול מגיע מאחורי גבי.

לפני שאני מספיקה לפצות פה, סיגלית כבר חוזרת מילה במילה על ההסבר המפורט שנתנה דקה קודם לכן בטלפון. והוא מקשיב בארשת רצינית, כאילו מעולם לא שמע על התוכניות שהיא מתארת. כשהיא מגיעה לשעה 17:00, הוא עוצר אותה בצווחה פתאומית, תוך שהוא משליח על שולחני ערמת דפים המכוסים בכתב ידו הסהרורי. “אוי! אוי! תשיג לי מיד את דפנה! עוד לא דיברתי איתה על הדוח של באר שבע! עכשיו תעשה את זה!” ועיני האמפיביה העמומות שלו פונות לעברי.

אני פונה בצייתנות לרשימת הטלפונים, כדי למצוא את המספר של דפנה.

"לא! מה את עושה עכשיו? אמרתי שדבר ראשון תתקשר לדפנה!”

"אני צריכה למצוא את המספר שלה בשביל זה, לא?”

"בסדר. אז לא! אז למה את לא עושה את זה ברשימה שבמחשב? את כבר יודעת איך להשתמש בה? אם לא חשוב מאד שסיגלית יסביר לך איך להשתמש בה.” סודות פתיחת רשימת אנשי הקשר של אאוטלוק כבר הועברו אלי ישירות מפי האורקל, תודה ששאלתם.

"אני יודעת להשתמש בה. פשוט הדף כבר כאן ויש את המספר שלה...”

"לא,” מתעקש בן שיחי האצילי. “זה הרבה יותר יעיל לבדוק ברשימה שלי במחשב. אני רוצה שסיגלית תעביר לך הדרכה על זה אם זה לא מספיק ברור. חשוב שתדעי את הדברים האלה.”

כשהאצבע שלי כבר על השם של דפנה על דף הנייר, אני פונה חזרה למחשב וניגשת לאאוטלוק. השכר שלי לא תלוי ביעילות הלשכה, אני מזכירה לעצמי. זה כמעט פועל. אני נותרת כמעט רגועה לנוכח האטימות השולטת. זה הדופלגנגר שלי שמשסף את הגרון המקומט בעזרת סיכת בטחון, לא אני.

"מה, את לא מוצאת את זה?” יהיה צורך ביותר מסיכת ביטחון דמיונית כדי להשתיק את בור השופכין הזה.

"שניה, דיק. בקושי פתחתי את האאוטלוק...”

"אבל את יודעת איך לחפש? כי חשוב שתדע את זה.”

"אני יודעת איך לחפש, זה לא יהיה מהיר יותר מזה שתשאל כל חמש שניות אם מצאתי.”

הוא פולט צחקוק עצבני וחסר הומור, מלווה בגיהוק מרעיד קירות. מבטו לא עוזב לרגע את המסך שלי. היד על העכבר מתחילה לרעוד מזעם.

"זה ב-צ', כן? דפנה צימרמן. את מוצא את זה?”

"דיק, אני מאד מבקשת שלא תפריע לי. אני אמצא את זה ואתקשר אליה.”

"אבל מה הבעיה? אם את לא יודע להשתמש בזה אולי שסיגלית תעשה לך הדרכה.”

עם כל רגע יותר ויותר מתחשק לי להדריך את המקלדת אל תוך הצלעות שלו.

במאמץ על-אנושי אני מרכזת את כל תשומת הלב שלי במסך. לרגע האותיות והמספרים מפסיקים להתרוצץ מול עיני הסמאות מכעס ויאוש. שיחכה הבן זונה, אני מזכירה לעצמי. כל טיפת לחץ שלו משחקת לטובתך, מקרבת קצת את הסוף של החלאה. קחי את הזמן. תחייכי ותייחלי לשבץ. תהני מהרעד שלו, הוא סובל. תשאבי את מעט ההנאה שאת יכולה לקבל מהגיהנום הזה.

נשימה עמוקה, חיוך דבילי של אושר מזויף, והמספר מול עיני.

"אולי תסתכל ב-ד'...”

"לא, הנה דיק, כבר מצאתי.”

"אז מה היה הבעיה?”

"שום בעיה. בוא נתקשר אליה." מנסה להתחמק באלגנטיות מלופ נוסף של מלל מונגולואידי. אם עד עכשיו לא היו לי טיקים עצבניים, זה הזמן לפתח.

"לא, חשוב שנדע מה מעכב אותך, כדי שנוכל לטפל בזה.”

"מעכב אותי זה שאתה עומד מאחורי ומלחיץ אותי. זה מפריע ואני לא יכולה לעבוד ככה.” בלי לחכות לתגובה, אני תופסת את שפופרת הטלפון ומחייגת.

"אבל מה זה קשור?...”

"דיק, דפנה בטלפון.”

ושהיא תתמודד עם הפסיכוזות שלך, חתיכת טינופת.

בהבזק נוסף של מחשבה מהירה, מעין אינסטינקט הישרדותי שבקושי הייתי מודעת אליו, אני מעבירה את השיחה לחדר שלו. Go fetch, בן זונה. אני אפזר את המעיים המצחינים שלך בכל רחבי החדר לפני שאתן לך לגעור מעלי עם שפופרת הטלפון שלי למשך חצי השעה הקרובה.

"העברתי אליך לחדר,” אני זורקת עם חיוך לעבר היד המושטת. תמרון לא רע בכלל, רק מה חבל שלמדתי אותו מניסיון מר ומבאיש.

צמד הזרקורים מן העבר השני של השולחן צורב זוג חורים בדף הנייר שאני מחזיקה בנחישות מול פני. לשם הפרוטוקול, פיסת יער הגשם ההרוסה שאני מחזיקה לא שייכת לערימת התיוק, אלא לערימת המיילים למחיקה. טרם הגיע היום האפל שבו אתרוצץ מרצוני החופשי בין מדפי הלשכה עם דפים כשהרודן נוכח, שמה עצמי מטרה נוחה למטח דרישותיו וגחמותיו. אם למדתי משהו בימי שהותי בתופת הזה, מעבר לגמישות המופלאה של זהותי המגדרית, זו שמירה על פרופיל נמוך. כישורים מסוג זה הכרחיים בכל ארגון שבו המכשול העיקרי העומד בפני תפקוד הלשכה הוא דרישות המנכ"ל.

המייל החמישי בערימת המחיקות מנפץ את אשליית המונוטוניות המבורכת. מתחת ל-X הגדול המעטר את ראש העמוד, מפוזר קומץ סימנים המזכיר במבט ראשון חתימה של רופא הלוקה בהתקף אפילפסיה, ככל הנראה בתחתית מרשם עבור עצמו. במבט שני אפשר להבחין פה ושם באות אקראית, ושילוב האותיות גורם לי להסמיק ולהחוויר באחת. ההוראות אומרות באופן חד משמעי שעל פיסת הנייר להישמר באזור מוצנע בגופה של אשה ממוצא אתיופי. מה גם, שעל אותו אזור להיות אדיר. יצא לי לקבל הרבה הוראות משונות וחסרות היגיון בחיי, רובן בין כותליו של מוסד ארור זה, אך כאן כבר מדובר בגחמה שהיענות לה עשויה לעלות לי במאסר. שלא לדבר על חוסר הנעימות שעשוי להיגרם לאותה אשה אומללה. ועל האופי הגזעני והסקסיסטי של הפקודה. ובכן, הפעם יהיה עלי לחרוג חריגה בוטה מנהלי המקום ולהפעיל שיקול דעת. גם אם פירוש הדבר הוא התאבדות מקצועית, לראשונה בחיי אהיה חזקה ואעשה את הדבר הנכון. דומם אעמוד במאבקי למען הצדק. אני מגניבה מבט זהיר ימינה ושמאלה ומחליטה שהגיעה העת לפעול.

בצעד חסר מורא של התנגדות אילמת, במטרה למנוע מבוכה למכון, לאתיופית ובראש ובראשונה לעצמי, אני מסתירה את המייל בקלסר המוקדש לכנס משרד האוצר בנושא שילוב העולים מאתיופיה (או בקיצור, כנס אוצר של אתיופים, אך בשום צורה לא כנס אדיר של אתיופית, או כל דבר אדיר אחר שלה).

אני מצחקקת ביובש ומדחיקה דמעה לזכרו של חוש ההומור שלי.